לאה בן שלמה גדלה בקהילה המורכבת מעולים, פליטים וניצולים.

כמו רוב חברי הקהילה, הוריה עבדו זמן רב כדי להסתדר.

הילדים בילו את זמנם במשחקים על המדרכות עד רדת החשיכה. אבל מהרגע שלמדה את האלפבית, לאה מבלה את זמנה בכתיבת סיפורים, שירים ושירים.

לאה נהגה ללכת בעצמה לחקור את ההרים. שם, בנקיקים ובצוקים, מדלגת יחפה על הסלעים, על שפת הנחל או בצל איזה עץ עתיק מסוקס, היא הייתה מצמצמת את חלומותיה לחלקות. וכך היא יצרה עולמות שהפכו לסיפורים.

איש לא ידע שהנערה הפרועה והתוססת הזו החזיקה בנפשה אוצר של דמויות ונרטיבים. היא השתמשה בהם כדי להתגבר על קשיי החיים. הסיפורים של לאה מתגלמים על הגבול הדק שבין מציאות לפנטזיה. הבלתי אפשרי הופך תחת ידה לאפשרי, ממשי ועוצמתי.

היא יוצרת נופי חלומות פנטזיה על ידי גיבוש אינטראקציות בין עולם הטבע לעולם האנושות וחקירת ההשפעות ההדדיות שלהם זה על זה. מחומרי הטבע היא טווה הרפתקאות מרגשות לדמויות שלה.